קולנוע

רדי-מייד קולנועי, על קו התפר שבין תיעוד לבדיה: ארבע אימהות – שחקניות ישראליות ידועות – אומרות בקול את מה שלא ניתן להעלות על הדעת.

שיר קולנועי, חלום/סיוט סוריאליסטי-אסוציאטיבי, ליפ-סינק לדממה בלא-מודע של אישה אחת. הסרט צולם במצלמת סמארטפון Samsung Galaxy S4.

בחלל אפל ומפוקפק, אישה ממגנטת משוחחת עם בחור צעיר שנכנע אט אט לכוחה המאגי. סרט קצרצר בכיכובם של יבגניה דודינה ותום חגי, שנוצר במסגרת פרוייקט "מכתב אהבה לקולנוע", ביה"ס סם שפיגל לקולנוע וטלויזיה, ירושלים.

אישה מדברת למצלמה. מונולוג צף בשחור-לבן. היא מדברת על גבר. הפנים שלה מתכרכמים מזעם או בכי חנוק. היא רוצה שישמעו. היא רוצה שיאמינו לה. אין עוד סיפור כמו שלה.

אילנה גרה בתל אביב עם אמה המבוגרת. כל שיחה בין השתיים נגמרת בריב. אילנה בורחת אל הלילה העירוני לחפש קרבה ואנטימיות.

דקותיו החותמות של מפגש אנטימי בין שתי נשים. האחת כבת חמישים והשניה בתחילת שנות העשרים לחייה. מה שמסתמן כהבטחה להרמוניה מושלמת מביא על הקשר את חורבנו.

אשה ונער יושבים זה מול זו. האשה היא במאית. היא בוחנת את הנער לתפקיד בסרטה. רבים וטובים ממנו ניצבים מולה מדי יום. מוטב שלא יפקפק בה.

בבר אדום, אפוף עשן, שתי נשים יוצרות קשר עין. הן לא מכירות, מעולם לא נפגשו קודם. תוך עשר דקות על השעון, מקבלת שיחת ההיכרות הטיפוסית מימדים מפלצתיים.

פרגמנט בן שוט סטטי יחיד, שהופק במיוחד עבור מבחני הקבלה למסגרת Berlinale Talent Campus 2005.

נומי טלר לא מצליחה לישון. בשיטוטיה היא נתקלת באשה זרה מעוררת מורא. האישה הזאת עשויה להיות קרובה מכפי שתוכל לדמיין.