אישה אחת יוצאת לרחוב. אישה אחת במרחב מלא עיניים, לבושה וחשופה לגמרי. חשופה למבטם הבוחן של עוברי אורח, של בני שיחה, שתמיד יֵרד מתחת למפתח החולצה. מבט מזלזל או לועג אם היא אישה שמנה, מבט שגורר אחריו הערות על גודל החזה שלה, הישבן שלה, הלבוש שלה, מבט שמפשיט אותה מהלבוש שלה. וכשהאוטובוס צפוף כבר נצמדו אליה, שלחו ידיים וחשפו מולה איברים. כבר הציעו לה הצעות, שאלו כמה היא עולה, עקבו אחריה רחוב ועוד רחוב, עד שתפסה מונית וברחה הביתה. ועוד לא דיברנו על הרחוב בשעת חשיכה. כשקול צעדים מסובב לה את הראש, או גורם לה לעבור מדרכה.

גבר אחד שיוצא לרחוב, זה סרט אחר לגמרי. לא פחות או יותר, פשוט אחר. לסרט שלו לא קוראים "סרט גברי". הסרט שלו הוא פשוט סרט. פשוט כי הוא 99% ממה שמוצג בבתי הקולנוע.

כשאישה אחת יוצאת לרחוב ונכנסת לבית הקולנוע, היא רואה את הסרט שלו. את העולם וגם את עצמה – דרך העיניים שלו. מה זה עושה לה, לפגוש כך את עצמה? תמיד לצדו, ללא עניין או רצון מלבדו, בשולי העלילה? מה זה מלמד אותה? על נפשה? על רצונותיה? ומה זה מלמד אותו?

כשאישה עושה סרט היא קודם כל עושה בחירה. מה לומר ואיך לומר ובאילו מלים. היא לא "חופשייה ומשוחררת" בימי המחזור, היא לא ברבי "חופרת" המשתוקקת לפוסטינור, היא מדברת בקול רם, וחושבת בקול רם, ושרה וצוחקת ושותקת אם היא רוצה, ולא אומרת דבר שאינה רוצה לומר, רק כי מישהו אחר רוצה לשמוע. ולא פוחדת לומר "אני", ולא פוחדת לומר "רוצה", ולא פוחדת לומר "יודעת", "חולמת", "נחוצה". ואיש לא יציץ לה מתחת לשמלה, ואם היא תרצה היא תסיר את כולה, ותאהב, ותשכב או תישאר בתולה, והכל מותר, והבחירה שלה.